יום חמישי, 16 באפריל 2015

דברים ליום הזיכרון לשואה ולגבורה תשע''ה


תלמידים יקרים, אורחים, מורים וצוות בית הספר,
אתמול נכנסתי לכתה א', ברקע התנגן השיר השמח "חברים מכל מיני צבעים" העוסק במסר של אחדות ושונות. חשבתי לעצמי, כמה השיר הזה שונה מהמציאות שלנו ב 2015 ובאיזה ניגוד קיצוני הוא מהמציאות ששררה באירופה לפני 70 שנה בשואה ואולי גם היום.
האסון הנורא שקרה לנו בו ששה מיליון יהודים נרצחו רק בשל העובדה שדתם ותרבותם היתה שונה מבני סביבתם, היא קשה להבנה. באופן מכוון אומה שלמה החליטה להמית גברים, נשים וטף בצורה שיטתית, ע"פ תוכנית סדורה בו בזמן שהם מתפללים בדיוק לאותו האלוהים, רק עושים זאת בשפה שונה.
גזענות קוראים לזה, שנאת הזר.
הרוצחים, לא היו חייזרים. הם גם לא היו אנשים חסרי לב. הם היו אנשים רגילים שהיו להם ילדים. בערב הם חזרו הביתה אחרי רצח חסר רחמים וישבו לאכול ארוחת ערב עם משפחתם כאילו כלום לא קרה. איך זה יתכן?
גזענות קוראים לזה, שנאת הזר.
מסתבר שמאד פשוט לקלקל את הטוב והתמימות שיש בכל אחד מכם ולהפוך אתכם לשונאי זרים ולא צריך להרחיק לכת בכדי לראות דוגמאות. מעבר לגבול עם סוריה מתחוללת בשנים האחרונות מלחמה נוראית בה מוסלמים רוצחים מידי יום מוסלמים אחרים רק בגלל שהם מתפללים בנוסח קצת שונה והעולם שותק, כמו שהוא שתק אז לפני 70 שנה.
גם פה במדינת ישראל שלנו ישנם לא מעט אנשים השונאים את השונה בגלל שהוא דתי, בגלל שהוא חילוני, בגלל שהוא ערבי, בגלל שהוא יהודי, בגלל שנולד במרוקו, בגלל שנולד בפולין או בגלל שצבע עורו הוא חום. כאילו לא למדנו דבר.

איך עוצרים את זה? הרי כל היופי בעולם הזה הוא השונות שיש בנו בני האדם. דעות שונות, דת אחרת, או צבע עור שונה לא מורידות או מעלות מערכו של אדם. הלוואי שיהיה השיר "חברים בכל מיני צבעים" נבואה שתתגשם והפסוק "ואהבת לרעך כמוך", נר לרגלכם.

אסנת 

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה